• כרטיס רופא והטבות
  • אתרי הר"י
  • צרו קשר
  • פעולות מהירות
  • עברית (HE)
  • מה תרצו למצוא?

        תוצאת חיפוש

        דצמבר 2018

        צבי שמעוני, ורד חרמוש, פול פרום
        עמ' 802-806

        מאחר שדרכי השתן הן מקור שכיח למחלות חום ולזיהומים בקשישים המאושפזים בבתי חולים, בדיקות שתן לכללית ולתרבית נשלחות מחולים אלו באופן שגרתי, עם או בהיעדר תסמינים בדרכי השתן. אולם קיימת בעייתיות גדולה באשר לגישה האבחונית והטיפולית של זיהום בדרכי השתן (urinary tract infection – UTI) בקשישים, כגון שכיחות גבוהה של בקטריוריה ללא תסמינים בקבוצת חולים זו שאינה מצריכה כלל טיפול אנטיביוטי. אי המודעות המספקת לבעייתיות זו מובילה בעקבותיה לבדיקות מעבדה מיותרות ולטיפול אנטיביוטי לא מושכל.

        בסקירה זו נציג את הגישה הרצויה למחלות חום בקשישים עם חשד לזיהום בדרכי השתן (להלן UTI), אשר מחד גיסא מצמצמת את הצורך בבדיקות שתן – כללית ותרבית ומתן אנטיביוטיקה בעקבותיהן, ומאידך גיסא אינה פוגעת בחולה. כך לדוגמה, בחולים עם מחלת חום שמקורה מחוץ לדרכי השתן אין כל צורך בבדיקות שתן. בנוסף, יש לצמצם עד למינימום פעולות של הכנסת צנתר לשלפוחית השתן לצורך לקיחת תרבית (in-and-out). במצבים שבהם בדיקת שתן לכללית באמצעות מקלון (stick) היא שלילית, ייתכן ואין כל צורך בביצוע תרבית שתן . תרומת המיקרוסקופ לאבחון זיהום בדרכי השתן היא נמוכה, עקב רגישותה הנמוכה, ובדיקה מיקרוסקופית שלילית של השתן בעקבות מקלון חיובי אינה שוללת זיהום בדרכי השתן.

        בחולים קשישים המאושפזים עם חום, ללא מחלה מערכתית, ניתן לעכב מתן אנטיביוטיקה תוך מעקב צמוד. בחולים עם הלם אלחי (septic shock) יש להתחיל טיפול מיד, לרוב באנטיביוטיקה מקבוצת הקרבפנמים. נדרשים מחקרים מבוקרים להוכחת הסימנים המנבאים את הצורך במתן אנטיביוטיקה מיד, עם או ללא כיסוי לחיידקים המייצרים טווח רחב של לקטמזה (ESBL).

        עלאא עתאמנה, יונתן אדל, שחף שייבר, ג'יהאד בשארה, אבישי אליס
        עמ' 769-772

        רקע: על אף ההנחה ששארית שתן גדולה בעת זיהום בדרכי השתן מעלה את הסיכון לסיבוכים, בעבודות מעטות בלבד נבחן הדבר הלכה למעשה.

        מטרות: להעריך את הקשר שבין שארית שתן גדולה בעת הקבלה לאשפוז לבין התוצאים הקליניים בגברים מבוגרים הלוקים בזיהום בדרכי השתן.

        שיטות: קבוצת המחקר כללה גברים בני 65 שנים ומעלה ששוחררו מאשפוז באבחנה של זיהום בדרכי השתן ושנפח שארית השתן שלהם נמדד בעת הקבלה לבית החולים. הושוו פרמטרים קליניים ותוצאים, כולל שיעורי בקטרמיה, אורך אשפוז ותמותה בטווח הקצר והארוך בחולים עם נפח שארית שתן גבוה (>400 מ"ל) ובאלה ללא נפח שארית שתן גבוה (<400 מ"ל).

        תוצאות: ב-80 חולים (43.5%) מסך 184 החולים שעמדו בקריטריוני ההכללה, נמצא נפח שארית שתן גבוה. לא נמצאו הבדלים דמוגרפיים וקליניים בין החולים עם נפח שארית שתן גבוה ובין אלה ללא נפח שארית שתן גבוה, אך נמצא קשר מובהק בין נפח שארית שתן גבוה ותמותה בתוך 30 ימים (OR=4 , CI 1.15-14, P=0.03). לא נמצא קשר מובהק עם שיעורי הבקטרמיה ומשך האשפוז.

        מסקנות: בגברים מבוגרים, נפח שארית שתן מוגבר (>400 מ"ל) בעת הקבלה לאשפוז עקב זיהום בדרכי השתן קשור בתמותה תוך 30 ימים. נדרשים מחקרי המשך פרוספקטיביים עם ערכי סף שונים להגדרת נפח שארית שתן כדי לבסס את הקשר ולבחון את הבסיס הפתופזיולוגי לממצאים אלו.

        יוני 2010

        שלום לבנקרון ז"ל, יהודית פלייסיג, בלה קופל, מרינה ערד, ראיסה קליד, שמחה קימיאגרוב ואברהם אדונסקי
        עמ' 10-12
        שלום לבנקרון ז"ל1, יהודית פלייסיג1, בלה קופל1, מרינה ערד3,2, ראיסה קליד1, שמחה קימיאגרוב1, אברהם אדונסקי3,2

        1מרכז גריאטרי גיל-עד 2והמחלקה לרפואה גריאטרית, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, 3והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

        המטרה במחקר: המטרה במחקר רטרוספקטיבי זה הייתה לאפיין את סוגי הפתוגנים בשתן, את שיעורי הבידוד הנשנה שלהם בדגימות שתן עוקבות ואת גורמי הניבוי להמשך בידודו של אותו פתוגן בתרביות נשנות במהלך 4 שנים עוקבות.

        שיטות: הנתונים נלקחו מגיליונות רפואיים של קשישים חוסים במרכז גריאטרי. נבדקו השינויים לאורך זמן של שיעורי תרביות השתן עם צמיחה, השינוי בשכיחות הפתוגנים במהלך השנים, שיעורי הבידוד הנשנה של אותו פתוגן בתרביות נשנות והקשר האפשרי עם טיפול באנטיביוטיקה.

        תוצאות: בסך הכול נסקרו תוצאות של 3,229 בדיקות תרבית שתן. ב-1,311 מהן (43%) הודגמה בקטריוריה מובהקת, אך רק 493 מסך התרביות עם צמיחה ("חיוביות") (37.6%) טופלו באנטיביוטיקה עקב חשד לזיהום קליני ("בקטריוריה תסמינית"). שיעור התרביות עם צמיחה הראה עלייה עקבית לאורך שנות המחקר (P=0.003). הפתוגנים השכיחים היו אשריכיה קולי (58.1%), קלבסיאלה פנימוניה ופרוטאוס מיראביליס, שהיוו יחד כ-90% מהתרביות עם צמיחה. לא נמצא כל הבדל בשכיחות הפתוגנים בהשוואה בין מטופלים תסמיניים ואי תסמיניים. סך שיעורי הבקטריוריה הנשנית על ידי אותו פתוגן שזוהה גם בתרבית הראשונה (10.45%) היו דומים באלה שטופלו באנטיביוטיקה לנוכח הסתמנות של בקטריוריה תסמינית בהשוואה לאלה שלא טופלו לנוכח בקטריוריה אי תסמינית (12.4% לעומת 9.2%, בהתאמה, (P=0.07. תבחיני תסוגה (Regression tests) לזיהוי גורמי ניבוי לבידוד נשנה של אותו פתוגן בתרביות שתן עוקבות פורשו כשליליים, פרט לבקטריוריה מפסידומונס (CI 1.36-7.09,  O.R.3.11, P=0.006 .(

        מסקנות: התוצאות מאששות ממצאי עבודות קודמות,ומדגישות את הצורך לשקול טיפול אנטיביוטי ולהתוות קווים מנחים קליניים טובים יותר לטיפול בבקטריוריה באוכלוסייה זו.
         

        אפריל 2010

        לילי קרמונה, רונית לובצקי ושמעון רייף
        עמ'

        לילי קרמונה2, רונית לובצקי2,1, שמעון רייף2,1

        1מחלקת ילדים א', בית חולים לילדים דנה, מרכז רפואי סוראסקי תל אביב, 2הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

        *כל המעוניין בקבלת השאלון המצוין במאמר מוזמן לפנות למחבר המכותב המצוין לעיל.

         

        המטרה באבחון ובטיפול האנטיביוטי המוקדם בזיהום בדרכי השתן היא מניעת נזק קבוע לכליות, דהיינו צלקת. בתקופת עריכת המחקר ננקטה גישת בירור וטיפול ישנה, שבה לאחר אבחנה וטיפול אנטיביוטי ראשוני בזיהום בדרכי השתן, הומלץ טיפול מונע עד להשלמת בירור רנטגני שנועד לאבחן זרימה חזרה (רפלוקס) וחריגויות (אנומליות) במערכת השתן, המהוות גורמי סיכון לזיהום בדרכי השתן. במסגרת הבירור נערכו בעת ביצוע המחקר סקירת על שמע של הכליות ו-Voiding cystourethrogram (VCUG, ציסטוגרפיה). הורים רבים לא ביצעו את בדיקת ה-VCUG (ציסטוגרפיה) שהומלצה לאחר האשפוז, בין היתר עקב החשש מהטראומה, הכאב ואי הנוחות העלולים להיגרם לתינוקם.

         

        המטרה בעבודה: לבדוק את היענות ההורים לביצוע בדיקת הציסטוגרפיה לאחר אשפוז בשל זיהום בדרכי השתן והגורמים המשפיעים על היענותם.

         

        שיטות העבודה: מחקר רטרוספקטיבי שבו הוכללו באוכלוסיית המחקר כל הילדים שאושפזו בבית החולים לילדים דנה, בעקבות אבחון זיהום דרכי שתן ראשוני במשך שנתיים, החל מינואר 2004 עד דצמבר 2005. תיקי האשפוז והמעקב במרפאה נאספו ונלקחו מהם הנתונים הדרושים. לאחר מכן מילאו הורי הילדים שאלון טלפוני מובנה בנוגע לביצוע בדיקת הציסטוגרפיה.

         

        תוצאות: מתוך 227 ילדים שהוכללו במחקר ונתוניהם נאספו, 179 ילדים (78.85%) ענו לשאלון הסקר. חמישים ושניים אחוזים מהנבדקים לא עברו את בדיקת הציסטוגרפיה, דהיינו רק 48% עברו אותה. הסיבות שדווחו על ידי ההורים לאי הפניית ילדיהם לבדיקה כללו חשש מקרינה (%55.91), חשש מכאבים (%43.03), חשש מנזק בלתי הפיך לדרכי השתן (%40.86), חוסר במידע מספק בנוגע למהלך הבדיקה, חשיבותה או השלכותיה (%35.48) והמלצת רופא קופת חולים (30%). מבין מבצעי הבדיקה, 98.83% עברו אותה בעקבות הסבר משכנע של הרופאים ו-63.95% בשל הרצון להפסיק את הטיפול האנטיביוטי אם הבדיקה תתגלה כתקינה. נמצא, כי ככל שההסבר לגבי הבדיקה היה מפורט וברור יותר, וככל ששאלות ההורים נענו בפירוט יתר, כך עלתה הבנת ההורים לגבי נחיצות הבדיקה, גברה שביעות רצונם ו-65% מהילדים עברו אותה. כשנתונים אלו לא התקיימו, רוב ההורים, 93% מהם, לא שלחו את ילדיהם לבדיקה זו. 

         

        מסקנות: ממצאי העבודה מצביעים על קשר ישיר בין הסבר על חשיבות ביצוע בדיקת הציסטוגרפיה, מהלכה והשלכותיה בעת השחרור ממחלקת הילדים, לבין שיפור היענותם של ההורים שילדיהם יעברו את הבדיקה.
         

        נובמבר 2009

        דן מירון וצחי גרוסמן
        עמ'

        דן מירון1, צחי גרוסמן2

        1המחלקה לרפואת ילדים א’ והשירות למחלות זיהומיות בילדים, מרכז רפואי העמק עפולה, 2מכבי שירותי בריאות, תל אביב

        זיהום בדרכי השתן בילדים (זד"ש) שכיח בעיקר בבנות שגילן עד 5 שנים. ברית מילה מגינה באופן כללי מהיארעות זד"ש בבנים. יחד עם זאת נמצא, כי בחודש שלאחר ביצועה חלה עלייה עד כדי פי 12 בשיעור היארעות זד"ש בבנים שנימולו בהשוואה לאלה שלא נימולו. חיידקי מעיים אארובים גורמים לחלק הארי של אירועי זד"ש ובהם החיידק השכיח ביותר הוא E. coli, הגורם ל-90%-70% מהזיהומים.

        התסמינים והסימנים של זד"ש בילדים משתנים עם הגיל. גורמי סיכון שנוכחותם ביחד עם ההסתמנות הקלינית מעלה את הסבירות לזד"ש הם: בן לא נימול, גיל פחות מחודשיים, חום מעל 40 מ"צ, רגישות על חיקית, חום מעל 39 מ"צ למשך יותר מ-48 שעות ללא מקור בבדיקה גופנית ועוד. בדיקת השתן לכללית והמיקרוסקופיה מהוות מדדים מיידיים לנוכחות זד"ש. נמצא, כי השילוב של שתי הבדיקות בילדים בעלי סימנים ותסמינים המחשידים לזד"ש הוא ערך מנבא חיובי (כששניהם חיוביים) או שלילי (כששניהם תקינים) הקרוב ל-100%. האבחנה הסופית של זיהום בדרכי השתן מבוססת על תרבית השתן. אין לקחת תרבית שתן באמצעות שקית בגלל שיעורי הזיהום החיצוני הגבוהים. בילדים ללא שליטה על שלפוחית השתן, צריכה דגימת השתן לתרבית להילקח ישירות משלפוחית השתן בדיקור על חיקי או באמצעות צנתר המוחדר דרך השופכה. בבנים נימולים שגילם עד מספר חודשם ניתן לקחת שתן אמצע זרם. כתלות בהסתמנות הקלינית, ניתן לשקול טיפול בדרך פומית כבר מגיל חודשיים. הטיפול הפומי האמפירי המומלץ בזד"ש ראשון עם חום הוא
        Cefuroxime Axetil. בחולים בדלקת שלפוחית השתן ניתן לטפל ב-Cephalexin. בעת הצורך במתן תרופה לתוך הווריד במהלך אשפוז, מומלץ לתת Gentamicin או Ampicillin +Gentamicin או Cefuroxime Sodium.

         

        אורית יוספוביץ', עמוס נאמן ותמר גוטסמן
        עמ'

        אורית יוספוביץ’1, עמוס נאמן2, תמר גוטסמן1

        1היחידה למחלות זיהומיות, בית חולים וולפסון, חולון, 2המחלקה לאורולוגיה, בית חולים מאיר, כפר סבא

        צעירה בת 20 שנה החלה ללקות כבר בילדותה המוקדמת בזיהומים נשנים בדרכי השתן. במקביל, היא לקתה בהפרעות בתפקוד מערכת השתן שכללו אי נקיטת שתן (דליפת שתן) ביום ובלילה, וקשיים בהטלת שתן, עד כדי אצירות שתן נשנות. בבדיקות דימות ותפקוד מערכת השתן נמצאה שלפוחית שתן טרבקולרית, עם שאריות שתן גדולות לאחר התרוקנות, וכן זרימות שתן מקוטעות ובלתי תקינות שלוו בהתכווצויות בלתי רצוניות של שריר הדטרוסור. בבירור המקיף לא התגלה גורם אורגני או נירולוגי היכול להסביר את התופעה. הבירורים הנשנים נמשכו לאורך שנים מבלי שתרמו להבהרת ההסתמנות הקלינית. הלקות בתפקוד שהחמירה והלכה, והזיהומים שהתפתחו שוב ושוב, לוו בנזק רגשי-תגובתי ניכר. 

        בהתעמקות בסיפור המחלה התברר, כי התלונות החלו בשלב מוקדם ביותר של חייה, במקביל לניסיון לגמילה מחיתולים. הגמילה עצמה נעשתה בשלב התפתחותי מוקדם מדי, תחת תנאים של מתח נפשי רב, והייתה רצופת קשיים וכישלונות. הדבר גרר אחריו נזק רגשי אשר מצידו הזין שוב את הפרעות ההשתנה. השתלשלות אירועים זו מתאימה להגדרה של התסמונת הינמן 
        Hinman) syndrome), אשר מחקה מהלך של שלפוחית נירוגנית ללא בסיס נירוגני. התסמונת נובעת מרכישה מוקדמת מאוד של הרגלי השתנה לקויים על רקע רגשי-התנהגותי. הטיפול בתסמונת יעיל אם האבחנה נקבעת בשלב מוקדם, והוא כולל במקביל מרכיב של תרופות והתערבות רגשית-התנהגותית. הצלחת הטיפול תלויה רבות גם ביכולת החולה ובני משפחתו לגלות מסירות והתמדה בשיתוף פעולה עם הצוות המטפל.

        חבצלת ירדן-בילבסקי, אפריים בילבסקי, יעקב אמיר, שי אשכנזי, גילת לבני
        עמ'

        חבצלת ירדן-בילבסקי1, אפריים בילבסקי2, יעקב אמיר2, שי אשכנזי1, גילת לבני1

        מחלקות לרפואת ילדים א'1 ו-ג'2, מרכז שניידר לרפואת ילדים, פתח-תקווה והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

        רקע: הבירור והטיפול הנדרשים בתינוקות עד גיל חודשיים עם חום אינם מוסכמים ואינם אחידים בבתי החולים בישראל. בחלק מבתי החולים בישראל נלקחת דרגת החום כאחד המדדים המשפיעים על קבלת ההחלטות הטיפוליות. 

        מטרה: לבדוק את הקשר בין דרגת החום לבין הסיכון לזיהום חיידקי קשה (זח"ק) באוכלוסיית תינוקות מאושפזים עד גיל חודשיים. 

        חולים ושיטות: באוכלוסיית המחקר הוכללו כל התינוקות עד גיל חודשיים שאושפזו בשתי מחלקות ילדים במרכז שניידר לרפואת ילדים עקב חום, בין ספטמבר 2006 לדצמבר 2008. באופן פרוספקטיבי נאספו נתונים אודות חום בהתקבלות ובאשפוז, תוצאות בירור המעבדה והאבחנה שנקבעה בשחרור. זח"ק הוגדר כדלקת חיידקית של עוצבות המוח, אלח דם, זיהום בדרכי השתן, דלקת ריאות  או דלקת המעי.

        תוצאות: זח"ק נמצא ב-90 (10.8%) מתוך 833 תינוקות שהוכללו במחקר: 68 לקו בזיהום בדרכי השתן, 11 לקו באלח דם, 10 בדלקת ריאות ו-1 בדיזנטריה. ממוצע החום בהתקבלות לבית החולים בקבוצת הילדים שלקו בזח"ק היה 38.4 מ"צ לעומת 38.3 מ"צ בילדים ללא זח"ק (
        p=NS). ממוצע החום המרבי באשפוז היה 38.6 מ"צ בשתי הקבוצות. גם בהתייחסות לסוג הזיהום הסגולי לא נמצא הבדל בדרגת החום בין הילדים עם זח"ק לבין אלו ללא זח"ק. 

        מסקנות: לא נמצא מיתאם בין דרגת החום לבין הסיכון לזח"ק באוכלוסיית תינוקות עד גיל חודשיים עם חום. לכן, דרגת החום אינה מדד המסייע בקבלת החלטה לגבי הבירור הזיהומי ההולם והטיפול הנדרש בתינוקות בגיל זה.

        אוקטובר 2009

        צחי גרוסמן ודן מירון
        עמ'

        צחי גרוסמן1, דן מירון2

         

        1מכבי שירותי בריאות, תל אביב, 2מרכז רפואי העמק, עפולה

         

        זיהום בדרכי השתן בילדים עלול להוביל בחלקם להתפתחות פגיעה בכליות ולהצטלקות קבועה. גורמי הסיכון המוכרים העיקריים לפגיעה בכליות הם: חסימה בדרכי השתן, רפלוקס שלפוחית-שופכנים וזיהומים נשנים. ההמלצה הרווחת למעקב אחר ילדים עם זיהום ראשון בדרכי השתן כללה ביצוע סקירת על שמע לשלילת חריגויות, ובעיקר חסימה בדרכי השתן, ביצוע בדיקת ציסטוגרפיה לאיתור רפלוקס שלפוחית-שופכנים, ומתן טיפול אנטיביוטי למניעת זיהומים נשנים אם אובחן רפלוקס. בחלק מההנחיות הומלץ כחלק מהבירור על סקירת כליות עם DMSA לאבחון צלקות. בעבודות שנערכו בשנים האחרונות הוטל ספק הן בחשיבות של ביצוע בדיקות הדימות השונות והן ביעילות הטיפול המונע. בסקירה זו מדווח על עבודות שנבחן בהן המשקל הסגולי של בדיקת העל שמע – בייחוד לנוכח קיומן כיום של תוצאות על שמע של העובר, נבדקת מידת הקשר בין רפלוקס להצטלקות, המשליך על חשיבות ביצוע הציסטוגרפיה והמיפוי עם DMSA, מוצגות עבודות שפורסמו אודות היעילות המוטלת בספק של הטיפול המונע, מודגש הצורך באבחון וטיפול מהיר בכל חשד לזיהום נוסף בדרכי השתן, תוך הדגשה כי בדיקות דימות מומלצות רק בקבוצות סיכון ולא כשגרה.

        אוגוסט 2007

        דניאל לנדאו
        עמ' 605-607

        זיהום בדרכי-השתן (זד"ש)1 הוא מחלה נפוצה בכל הגילאים, בעיקר בנשים. בחלק מהחולים זד"ש גם נוטה להישנות מסיבות שונות התלויות בגיל ובגורמי-סיכון אחרים הקשורים לחולה המאכסן, לסביבתו ולחיידק המחולל [i]. סיבוכים ארוכי-טווח בכליות ובדרכי-השתן נמצאו קשורים לאירועים נשנים אלה של זד"ש, במיוחד אם הם התרחשו בגיל הילדות המוקדמת, כגון הצטלקויות בכליות, יתר-לחץ-דם וירידה בתיפקוד הכליות. זד"ש בעת הריון קשור ללידה מוקדמת [ii], ובגיל מבוגר מאוד הוא עלול להוביל לאלח-דם [iii].

        ______________________

        1 זד"ש – זיהום בדרכי-השתן.

         
         


        אפריל 2003

        והיב סכראן, דן מירון, רפאל הלוי, ראול קולודנר, ולדיסלב סמולקין ואריאל קורן
        עמ'

        והיב סכראן (1,5), דן מירון (2,5), רפאל הלוי (3), ראול קולודנר (4), ולדיסלב סמולקין (3), אריאל קורן (1,5)

         

        המח' לרפואת ילדים ב', (2)המח' לרפואת ילדים א', (3) היח' לנפרולוגיה פדיאטרית, (4)המעבדה למירוביולוגיה, מרכז רפואי העמק, עפולה, (5) הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, מכון טכנולוגי לישראל, חיפה

         

        זיהום בדרכי-השתן (זד"ש) הוא אחד הזיהומים החיידקיים השכיחים בילדים. מקובל להתחיל בטיפול אנטיביוטי אמפירי מוקדם, לאחר התקנת תרבית שתן, על-מנת לקצר את מהלך המחלה ולמנוע התהוות צלקות בכליות.

        המטרות בעבודה הנוכחית היו ללמוד על סוגי החיידקים השכיחים הגורמים לזיהום ראשון בדרכי-השתן בילדים מאושפזים, תבנית רגישות החיידקים לתרופות אנטיביוטיות, וכן שכיחות וסוגי המומים בדרכי-השתן באותם חולים.

        במחקר נכללו 151 ילדים שאושפזו עקב זיהום ראשון בדרכי-השתן בין השנים 1999-2000 במחלקות לרפואת ילדים במרכז רפואי העמק. 79% המאושפזים היו בנות. מתגים גראם-שליליים גרמו ל-98% מהזיהומים. הגורם השכיח ביותר שחולל את הזיהום היה E-coli. נמצאה רגישות גבוהה של החיידקים לאמינוגליקוזידים ולצפאלוספורינים מדור שני ושלישי. הכרחי לבצע בדיקת דימות בילדים עם זיהום ראשון בדרכי-השתן כחלק מהבירור, עקב השכיחות הגבוהה של מומים בדרכי-השתן וצלקות בכליות.

        מידע עדכני של החיידקים ורגישותם לתרופות אנטיביוטיות מהווה מרכיב חיוני בהחלטה על התרופות שיינתנו לצורך טיפול אמפירי.

        הבהרה משפטית: כל נושא המופיע באתר זה נועד להשכלה בלבד ואין לראות בו ייעוץ רפואי או משפטי. אין הר"י אחראית לתוכן המתפרסם באתר זה ולכל נזק שעלול להיגרם. כל הזכויות על המידע באתר שייכות להסתדרות הרפואית בישראל. מדיניות פרטיות
        כתובתנו: ז'בוטינסקי 35 רמת גן, בניין התאומים 2 קומות 10-11, ת.ד. 3566, מיקוד 5213604. טלפון: 03-6100444, פקס: 03-5753303